ערעור פלילי

פסק דין פלילי מורכב מ- 2 חלקים:

  1. הכרעת דין –החלק בו קובע בית המשפט האם הנאשם מורשע או מזוכה
  2. גזר דין – קביעת העונש במקרה של הרשעה

הכרעת דין של זיכוי – ניתן כאשר התביעה לא הוכיחה את אשמתו של הנאשם או שקיים ספק סביר באשמתו.

הכרעת דין של הרשעה – ניתן אם התביעה הוכיחה את אשמתו של הנאשם או שהוא מודה באשמה בפני בית המשפט.

נאשם בפלילים רשאי לערער על פסק דין שניתן לגביו על ידי הערכאה הראשונה (בית המשפט הראשון שדן בעניינו) תוך 45 יום.

ערעור פלילי יכול להיות מופנה כנגד ההרשעה ולחילופין נגד העונש או רק כנגד חומרת העונש בלבד.

ערעור כנגד ההרשעה – הכלל הוא שבית המשפט שדן בערעור לא יתערב בממצאי מהימנות, כגון: אמינות העדים, שאלת הזיהוי וכו' שנקבעו על ידי הערכאה הראשונה, שכן התרשמותה היא בלתי אמצעית.

יחד עם זאת, ייתכנו מקרים מיוחדים בהם ערכאת הערעור כן תתערב בממצאי מהימנות, למשל במקרה בו בית המשפט בערכאה הראשונה נתן אמון בגרסתו של עד אשר דבריו אינם מתיישבים עם יתר הראיות והעדויות בתיק.

לפיכך, רצוי ככל שניתן לשלב בערעור פלילי המוגש כנגד ההרשעה טענות משפטיות ולפיכך מומלץ להגיש ערעור באמצעות עורך דין פלילי.

ערעור כנגד העונש – בית המשפט הדן בערעור אינו ראשי להמיר בעונשו של המערער אלא אם הצד שכנגד (התביעות או הפרקליטות) הגיש ערעור על קולת העונש.

השיקול המרכזי שנשקל בדיון בערעור כנגד חומרת העונש ובקשה להקלה הוא האם סטה בית המשפט שגזר את העונש ממדיניות הענישה הראויה באותו מקרה.

בנוסף, ישנה חשיבות רבה להוכחת שינוי נסיבות ונסיבות אחרות אשר עשויות להצדיק התערבות והקלה בעונש.

מומלץ לפנות לעורך דין פלילי לשם הגשת הערעור הפלילי וייצוג בבית המשפט לערעורים.

 

צרו קשר לקבלת יעוץ משפטי בתחום המשפט הפלילי, עבירות נוער ודיני תעבורה

הערה
רשימה זו הינה למידע כללי וראשוני בלבד ואינה נועדה בשום מקרה לשמש כיעוץ משפטי ו/או כתחליף ליעוץ משפטי
לכל מקרה ונסיבותיו. אין להסתמך על האמור מבלי להיוועץ עם עורך דין העוסק בתחום בטרם נקיטת כל פעולה
או קבלת כל החלטה. הדברים נכונים למועד כתיבתם בלבד, ונכונותם עלולה להשתנות מעת לעת.

השפעתם של תיקי משטרה פתוחים על הליך גזירת העונש

בית המשפט שגוזר את דינו של הנאשם מביא בחשבון שיקולים רבים, לחומרה ולקולא.

במקרים מסוימים מתבקש שירות המבחן לערוך תסקיר אודות הנאשם וטרם גזר דינו והאמור בתסקיר והמלצותיו מוגשות לבית המשפט.

לאחרונה נדרש בית המשפט העליון ברע"פ 1021/07 לשתי שאלות עקרוניות בנושא תסקיר שירות המבחן, תיקי חקירה פתוחים והשפעתם על העונש שמוטל על נאשם במסגרת גזר הדין.

1) האם שירות המבחן רשאי להתייחס בתסקיר הנערך לקראת גזירת דינו של נאשם לקיומם של תיקי משטרה פתוחים?

ראשית יצוין, כי תיקי חקירה פתוחים נקראים בעגה המקצועית תיקי מב"ד – ממתינים לבירור דין.

בית המשפט העליון משיב על שאלה זו בחיוב בכפוף לתנאי לפיו "הגילוי הוא מהותי לנושא הדיון".

יחד עם זאת קובע בית המשפט כי על קציני המבחן לבחון בזהירות את הנתונים שלפניהם ולעשות כל מאמץ לבדוק את דיוקם ועדכנותם – לרבות בבירור עם הנאשם עצמו.

כמו כן, על שירות המבחן להקפיד כי הצגת נתונים לגבי תיקי מב"ד בתסקיר המוגש לקראת גזירת העונש, תיעשה רק אם סבור קצין המבחן כי מדובר בנתון רלבנטי להצגת מלוא התמונה לגבי דמותו של הנאשם וביחס לגיבוש ההמלצה בעניינו.

בית המשפט מוסיף וקובע כי כאשר המדובר בנאשם קטין – כל תיק מב"ד עשוי להיות רלבנטי לגיבוש ההערכה בדבר סיכויי השיקום של הקטין.

2) האם בית המשפט יכול להיזקק לנתונים בדבר תיקי מב"ד שצוינו בתסקיר שירות המבחן בבואו לגזור את עונשו של נאשם?

בית המשפט משיב על שאלה זו בחיוב ועורך אבחנה בין שלב הכרעת הדין לשלב גזר הדין.

בשלב בירור אשמתו של נאשם ועד להכרעה בדינו לתביעה אסור להציג את עברו הפלילי של הנאשם (גם לא תיקי מב"ד) וזאת מהחשש כי הדבר ייצור דעה קדומה ויביא להרשעתו שלא רק על יסוד הראיות המפלילות שהציגה התביעה בעניינו.

בשלב גזירת הדין מותר ואף חובה להציג הרשעות קודמות ואף תיקי מב"ד – שכן מתקיים חשש מהותי פחות מזה שקיים בשלב בירור האשמה.

בית המשפט צריך לשים את ליבו לכך שתיקי מב"ד אינם כהרשעה פלילית, שכן המדובר בתיקים שטרם עברו את המסננת של הפרקליטות בעוד שהרשעה פלילית ניתנת על ידי בית משפט ועל כן כוחה משפיע ביותר.

לסיכום: הן שירות המבחן והן בית המשפט נדרשים לזהירות יתרה מול נתונים הקשורים לתיקי מב"ד.

בא כוחו של נאשם אשר צבר לחובתו תיקי מב"ד ומוזכרים בתסקיר שירות המבחן שמוגש לבית המשפט טרם גזירת העונש, חייב להתייחס לנתונים אלא ולבדוק מול הלקוח את אמיתותם, נסיבותיהם ודיוקם.

לאור כל האמור ועל מנת להתמודד כראוי עם ההליך הפלילי, מומלץ לפנות לעורך דין המתמחה בפלילים ובעבירות נוער בשלבים המקדמיים של ההליך ורצוי בטרם החקירה הפלילית.

 

 

צרו קשר לקבלת יעוץ משפטי בתחום המשפט הפלילי, עבירות נוער ודיני תעבורה

הערה
רשימה זו הינה למידע כללי וראשוני בלבד ואינה נועדה בשום מקרה לשמש כיעוץ משפטי ו/או כתחליף ליעוץ משפטי
לכל מקרה ונסיבותיו. אין להסתמך על האמור מבלי להיוועץ עם עורך דין העוסק בתחום בטרם נקיטת כל פעולה
או קבלת כל החלטה. הדברים נכונים למועד כתיבתם בלבד, ונכונותם עלולה להשתנות מעת לעת.

ביטול כתב אישום בשל הגשתו לאחר זמן רב

בית המשפט השלום בחיפה ביטל כתב אישום בשל כך שהוגש בשיהוי רב – ת.פ. 6548-01-09.

בחודש ינואר 2009 הגישה התביעה כתב אישום בגין עבירות של ניסיון קבלת דבר מה במרמה ושימוש במסמך מזויף, שבוצעו לכאורה בשנים 2001-2002.

כלומר – כתב האישום הוגש 7 שנים לערך, מיום ביצוע העבירות לכאורה.

המדובר במקרה בו הנאשם הגיש בקשה לקבלת רשיון נהיגה ואף ניגש למבחן התיאוריה – ונכשל.

בכתב האישום נטען כי הנאשם קנה טופס של מבחן התיאוריה עם החותמת "עבר" ב- 1700 ₪ וכי ניסה לקבל באמצעות שימוש באישור המזויף רשיון נהיגה.

בחלוף 4 שנים לאחר תחילת החקירה מצאה המשטרה לנכון לזמן עדים ולהשלים אתה חקירה ובחלוף עוד למעלה משנתיים הוגש כתב האישום.

בית המשפט מבקר את המשטרה שניהלה חקירה ארוכה ובלתי מוצדקת מבקר את המצב החוקי הקיים לפיו אין כל הגבלת זמן על ביצוע חקירות משטרתיות ופונה למחוקק על מנת להגביל את זמן החקירה המשטרתית.

בית המשפט מבטל את כתב האישום מחמת הגנה מן הצדק שקמה לנאשם, שכן הנאשם הודה כבר בשנת 2002 בביצוע המעשים שיוחסו לו והמשטרה ישבה במשך שנים ב"אפס מעשה".

לטענת השופט, חקירת התיק יכולה היתה להסתיים תוך מספר ימים בודדים ואין כל "צדק" או "הגינות משפטית" שיכולים להצדיק שיהוי כה רב.

בית המשפט קובע שהשיהוי בהגשת כתב האישום הוא בלתי נסבל ובלתי הוגן וכי נסיבות ניהול החקירה והתיק על ידי המשטרה והתביעה מחייבות כי עקרון הצדק וההגינות המשפטית יגבר ויעלה על יתר העקרונות.
לפיכך, כתב האישום מבוטל.
המדובר במקרה מיוחד בו על אף שהנאשם הודה בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, מעדיף בית המשפט את עקרון הצדק וההגינות וכתב האישום מבוטל על מנת להבטיח משפט הוגן.

הגנה מן הצדק הינה הגנה רחבה אשר יש להעלותה במקרים שונים, כגון: שיהוי בהגשת כתב אישום, הפליה בין נאשמים, התנהגות בלתי הוגנת ומתעמרת בחשודים ונאשמים וכיו"ב.

הזכות להליך פלילי הוגן הינה זכות יסודית ומהותית ועל מנת לממשה מומלץ לפנות לעו"ד המתמחה בפלילים עוד בטרם החקירה המשטרתית.

 

 

צרו קשר לקבלת יעוץ משפטי בתחום המשפט הפלילי, עבירות נוער ודיני תעבורה

הערה
רשימה זו הינה למידע כללי וראשוני בלבד ואינה נועדה בשום מקרה לשמש כיעוץ משפטי ו/או כתחליף ליעוץ משפטי
לכל מקרה ונסיבותיו. אין להסתמך על האמור מבלי להיוועץ עם עורך דין העוסק בתחום בטרם נקיטת כל פעולה
או קבלת כל החלטה. הדברים נכונים למועד כתיבתם בלבד, ונכונותם עלולה להשתנות מעת לעת.

כיצד ניתן להוכיח החזקת סכין למטרה כשרה?

סעיף 186 (א) לחוק העונשין קובע:

"המחזיק אגרופן או סכין מחוץ לתחום ביתו או חצריו ולא הוכיח כי החזיקם למטרה כשרה, דינו – מאסר 5 שנים".

לפי האמור בסעיף יוצא, כי החזקת סכין הינה עבירה פלילית מסוג פשע ואדם החשוד בעבירה זו זכאי לשימוע מכוח סעיף 60 א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982.

השאלה הנשאלת – כיצד ובאיזה אופן יכול להוכיח אדם כי החזקת האגרופן או הסכין הינה למטרה כשרה?

לשאלה זו נדרש לאחרונה בית המשפט העליון ברע"פ 7484/08, שם ייחסה התביעה לקטין עבירה של החזקת קטין שלא כדין, היינו – לא למטרה כשרה.

הקטין הודה בפני בית המשפט לנוער בהחזקת סכין, אולם טען כי החזיק בה למטרה כשרה. בהקשר זה טען הקטין, כי הוא קיבל את הסכין מחבר, בכדי לצרפה לאוסף סכינים המצוי בביתו.

התביעה טענה כי הקטין לא הוכיח כי המדובר בהחזקת סכין למטרה כשרה, שכן מחומר הראיות עולה למשל, כי בשעה שנתפס ע"י השוטר הוא ואף הסתיר את שמו של החבר במהלך החקירה המשטרתית.

בית המשפט לנוער קיבל את עמדת התביעה וקבע כי הקטין ביצע את העבירה של החזקת סכין שלא כדין.

בית המשפט העליון עומד על חומרת העבירה של החזקת סכין שלא כדין ו"תת תרבות הסכין" שנוהגת בחברה הישראלית ובפרט בקרב בני נוער אשר, כדבריו:

"מגיעים למקומות בילוי (ולעיתים אף למוסדות חינוך!) כשהם מצוידים בכלי משחית, בהם אינם מהססים לעשות שימוש כדי ליישב את מה שנראה בעיניהם כסכסוך…"

בית המשפט העליון קבע כי יכולתה של התביעה להוכיח מה מטרתה של החזקת סכין כמעט בלתי אפשרית ורק המחזיק יודע מדוע הוא נטל עימו סכין. לפיכך, בבואו של נאשם להוכיח מטרה כשרה להחזקת סכין, עליו לעמוד בנטל הוכחה כבד ובכל מקרה, השאלה מתי מדובר במטרה כשרה תוכרע בכל מקרה על פי נסיבותיו.

בית המשפט מוסיף וקובע כי אין להסתפק בהעלאת ספק סביר בדבר קיומה של החזקת סכין כשרה אלא יש להוכיח על-פי מאזן ההסתברויות (למעלה מ- 51%) את כשרות ההחזקה.

באותו מקרה, קבע בית המשפט העליון כי הקטין לא הוכיח בדרגה של מאזן ההסתברויות כי החזיק בסכין למטרה כשרה.

לסיכום – החזקת סכין או אגרופן שלא כדין הינה עבירה פלילית מסוג פשע וכאמור לעיל, בתי המשפט מחמירים עם נאשמים קטינים ובגירים אשר מבקשים להוכיח כי ההחזקה נועדה למטרה כשרה. בהתאם, הענישה המוטלת על מורשעים בעבירה זו הינה מחמירה.

על כן, מומלץ להסתייע בשירותיו של עו"ד פלילי עוד בטרם החקירה במשטרה ובהליך השימוע אשר עניינו בניסיון לשכנע את התביעה להימנע מכתב אישום.

 

 

צרו קשר לקבלת יעוץ משפטי בתחום המשפט הפלילי, עבירות נוער ודיני תעבורה

הערה
רשימה זו הינה למידע כללי וראשוני בלבד ואינה נועדה בשום מקרה לשמש כיעוץ משפטי ו/או כתחליף ליעוץ משפטי
לכל מקרה ונסיבותיו. אין להסתמך על האמור מבלי להיוועץ עם עורך דין העוסק בתחום בטרם נקיטת כל פעולה
או קבלת כל החלטה. הדברים נכונים למועד כתיבתם בלבד, ונכונותם עלולה להשתנות מעת לעת.

שימוע בהליך פלילי

סעיף 60א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 קובע, כי רשות תביעה אשר אליה הועבר חומר חקירה הנוגע לעבירת פשע תשלח לחשוד הודעה על כך, אלא אם כן החליט מי שהחוק הסמיכו, כי קיימת מניעה לכך.

חשוד רשאי, בתוך 30 יום מיום קבלת ההודעה, לפנות בכתב לרשות התביעה בבקשה מנומקת, להימנע מהגשת כתב אישום או מהגשת כתב אישום בעבירה מסוימת.

החוק מאפשר הגשת כתב אישום בטרם חלפו 30 הימים ואף בטרם פנה חשוד בכתב לרשות התביעה כאמור לעיל, כאשר קיימות נסיבות המצדיקות זאת.

חשוב לציין כי הזכות לשימוע אינה חלה במקרה על מי שהיה נתון במעצר והוגש נגדו כתב אישום בתקופת מעצרו. במקרים אחרים, למשל כאשר חשוד שוחרר בתום החקירה, חלה חובת השימוע לפי הסעיף הנ"ל.

לאחרונה ניתנה החלטה מפי השופט מגן (פ 355/06 בבית המשפט השלום בקריות) המורה על מחיקת כתב אישום מפני שלא נערך לנאשם שימוע לפני קבלת ההחלטה על הגשת כתב האישום.

בית המשפט קובע כי הזכות לשימוע חוסה תחת זכותו של אדם לשמו הטוב, וכי כל אדם זכאי לשמו הטוב באשר הוא אדם.
במקרה זה זכות זו הופרה והתוצאה כאמור – מחיקת כתב האישום.

* עבירת פשע – עבירה שנקבע לה עונש חמור ממאסר לתקופה של עד שלוש שנים.

 

 

צרו קשר לקבלת יעוץ משפטי בתחום המשפט הפלילי, עבירות נוער ודיני תעבורה

הערה
רשימה זו הינה למידע כללי וראשוני בלבד ואינה נועדה בשום מקרה לשמש כיעוץ משפטי ו/או כתחליף ליעוץ משפטי
לכל מקרה ונסיבותיו. אין להסתמך על האמור מבלי להיוועץ עם עורך דין העוסק בתחום בטרם נקיטת כל פעולה
או קבלת כל החלטה. הדברים נכונים למועד כתיבתם בלבד, ונכונותם עלולה להשתנות מעת לעת.

חקירה במשטרה

כיצד להגיע מוכן

תחילתו של ההליך הפלילי בתלונה שהוגשה נגד אדם או בראיות שבידי המשטרה אשר יש בהן בכדי להצביע על חשד לביצוע עבירה פלילית.

השלב הבא הינו זימונו של האדם החשוד לחקירה במשטרה וזאת – אם לא בוצע הליך מעצר נגדו.

לחקירתו של חשוד במשטרה ישנה חשיבות כמעט מכרעת על תוצאות ההליך הפלילי נגדו, לרבות אופן סיומו, למשל – בסגירת התיק בתחנת המשטרה עם סיום החקירה או בהמלצת המשטרה להגיש כתב אישום.

לאור זאת – אי אפשר להגזים בחשיבות שיש לייחס להכנה לקראת החקירה במשטרה!

ניסיוני העשיר כעורכת דין העוסקת בתחום הפלילי מלמד, כי אדם אשר מתייצב לחקירתו המשטרתית לאחר התייעצות והכנה מוקדמת, מצליח להתגבר על תחושות הלחץ, החרדה והבלבול ולמסור עדות רהוטה, עקבית, תוך מחשבה והפעלת שיקול דעת בריא.

ובהקשר זה חשוב לציין, כי טעות נפוצה היא, להגיע לחקירה המשטרתית ללא הכנה מוקדמת תוך הסתמכות ואמונה על כך ש"אין לי מה להסתיר" ו/או על כך ש"אני אגיד את האמת ומיד יבינו שאני לא אשם…".

הלכה למעשה, ל"אמת" פנים רבות ופרשנויות רבות ועל כן גם גרסת אמת צריך ללמוד ולדעת איך לומר, בעיקר – כאשר האמת צריכה להימסר במסגרת חקירה במשטרה אשר על פי ממצאיה יקבע תוצאותיו של ההליך הפלילי.

בקרב לקוחותיי נמנים לרוב, אוכלוסיית בוגרים וקטינים שאינם בעלי דפוסים עבריינים ומשכך, כלל אינם מכירים את ההליכים המשטרתיים אשר גורמים להם, בלשון המעטה, לתחושות קשות; תחושות אלא, עשויים לפגוע בשיקול דעתם הבריא ובבהירות מחשבתם ועל כן, דווקא אלה, זקוקים לייעוץ, הכוונה וההכנה לקראת חקירתם המשטרתית.

בנוסף, מתוקף תפקידי כסנגורית אשר עוסקת בתחום הפלילי מהשלבים הראשוניים עד לסופיים, אני מלווה ומנהלת את החקירה המשטרתית של לקוחותיי מול המשטרה וגופים נוספים ולמעשה, מסייעת לקדם את החקירה ולהגיע לתוצאות הרצויות – סגירת התיק.

לאדם המבקש להגיע לחקירתו המשטרתית כשהוא מוכן כדבעי, מומלץ לפנות לעורך דין פלילי המתמחה בתחום ולשטוח בפניו את הנסיבות שהביאו לזימונו לחקירה במשטרה.

העצות שניתנות באתרי האינטרנט השונים, לרבות העצות שיינתנו במאמר זה, הינן עצות כלליות אשר אינן יכולות להוות תחליף ראוי להתייעצות עם עורך דין ולא לחינם נקבעה זכות ההיוועצות עם עורך דין כזכות יסוד במשפטינו.

להבדיל מאדם שנעצר על ידי המשטרה לצרכי חקירה ונתון לחסדי החוקרים בנוגע למועד בו יאפשרו לו להתייעץ עם עורך דינו, הרי אדם אשר מוזמן לחקירתו, למשל, באמצעות הטלפון או הדואר ראשי לפנות מיד לעורך דין ולנצל את השהות שהתאפשרה לו על מנת לעשות על אשר לאל ידו למענו – ולהגיע לחקירתו מוכן.

בכפוף לכל האמור, להלן העצות והכללים שעל כל מוזמן לחקירה לדעת:

  1. החקירה המשטרתית מתחילה למעשה מהרגע שבו דורכת כף רגלו של הנחקר בתחנת המשטרה ולעיתים, למשל, עוד בשיחת הטלפון בה מזמין החוקר את הנחקר ואשר אותה יתעד בכתב ויצרף לתיק החקירה.
  2. לחוקר, נחמד ואמפטי או רציני וקשוח, יש תפקיד מוגדר – לאסוף ראיות ולחקור את הנחקר בנוגע לעבירות בהן הוא חשוד. על כן, חשוב שלא ללכת שבי אחר ה"אווירה" שבחדר החקירות ולהישאר ממוקדים ומדויקים. במילים אחרות: לשלוט במצב ולא לתת למצב לשלוט עליך.
  3. חשוב להבין בדיוק מהן החשדות שבגינם נערכת החקירה ולשמוע את החוקר בסבלנות. בהתאם, יש להשיב לשאלות בנחת ככל שניתן, תוך מחשבה והפעלת שיקול דעת ולא באימפולסיביות ורגשנות.
  4. עדיף לענות תשובות קצרות, ממוקדות וישירות, לא להרחיב, לא להרבות במילים ולא למסור פרטים שלא נשאלו בחקירה.
  5. במידת הצורך, חשוב לבקש מהחוקר הבהרות ולשאול אותו שאלות בנוגע להאשמות שבבסיס החקירה. במידה והחוקר טוען שקיימות ראיות המצביעות על חשד מסוים – חשוב לדרוש את הצגתן.
  6. במקרים מתאימים, חשוב לדרוש עימות או חקירת עדים נוספים או ביצוע פעולות חקירה אחרות. יחד עם זאת, חשוב לזכור כי תוצאות פעולות החקירה עשויות לשמש ראיה לחיזוק וביסוס האשמה הנטענת כלפי הנחקר.
  7. במידה ולנחקר יש ראיות התומכות בגרסתו עליו, בדרך כלל, להביאם בפני המשטרה בזמן בו מנהלת את החקירה ולא לחכות עד שיוגש כתב אישום ואז להציגם בפני בית המשפט.
  8. אדם שזומן לחקירה כעד, עשוי במהלך החקירה להפוך ל"חשוד" על ידי אזהרתו בלבד ועל כן, גם עד צריך להגיע לחקירתו מוכן.
  9. חשוב להכיר תרגילי חקירה על מנת שלא ללכת שולל אחריהם; בהקשר זה חשוב לזכור כי הפחד והבלבול עשויים לגרום דווקא לאדם נורמטיבי מן היישוב להפליל את עצמו באמצעות תרגילי החקירה פשוטים ומוכרים.
  10. חשוב להפגין כבוד עצמי וכבוד כלפי החוקרים אשר עושים את אשר מוטל עליהם ולא לזלזל או לגרום לחיכוכים מיותרים.

לסיכוםחקירה במשטרה הינה אירוע מטריד, חודרני ולעיתים קרובות אף מטלטל.

על כן – לאדם המבקש לנקוט בפעולות הכנה ראויות לקראת חקירתו במשטרה, אשר עשויות להביא להמשך הסתבכותו בפלילים – מומלץ לפנות מבעוד מועד לעורך דין המתמחה בתחום הפלילי.

 

 

צרו קשר לקבלת יעוץ משפטי בתחום המשפט הפלילי, עבירות נוער ודיני תעבורה

הערה
רשימה זו הינה למידע כללי וראשוני בלבד ואינה נועדה בשום מקרה לשמש כיעוץ משפטי ו/או כתחליף ליעוץ משפטי
לכל מקרה ונסיבותיו. אין להסתמך על האמור מבלי להיוועץ עם עורך דין העוסק בתחום בטרם נקיטת כל פעולה
או קבלת כל החלטה. הדברים נכונים למועד כתיבתם בלבד, ונכונותם עלולה להשתנות מעת לעת.

מתי נאשם בפלילים רשאי שלא להשיב לאשמה?

במשפט פלילי על התביעה להוכיח מעל לכל ספק סביר את אשמתו של נאשם. לפיכך, התביעה היא זאת שנושאת בנטל הוכחת האשמה.

עם כפירתו של נאשם במיוחס לו בכתב אישום מתנהלת "פרשת התביעה" במסגרתה עליה להציג בפני בית המשפט את כל הראיות, לרבות עדים ומסמכים שונים שיש בהם כדי להוכיח את האשמה.

בסיום פרשת התביעה ולאחר הצהרת התובע כי "אלו עדיי", קמה לנאשם הזכות, במקרים המתאימים, לטעון "אין להשיב לאשמה" ובלשון סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח חדש], התשמ"ב-1982:

"נסתיימה פרשת התביעה ולא הוכחה האשמה אף לכאורה, יזכה בית המשפט אין הנאשם בין על פי טענת הנאשם ובין מיוזמתו – לאחר שנתן לתובע להשמיע את דברו בעניין…"

"אין להשיב לאשמה" הינה טענה שבבסיסה עומדת הטיעון לפיו אין לחייב נאשם להשיב לאשמה שמייחסת לו התביעה, שכן היא לא הוכיחה ולו לכאורה, את אשמתו. במילים אחרות: בראיות שהביאה התביעה אין אפילו הוכחה לכאורית לביצוע העבירות המיוחסות לנאשם בכתב האישום.

הכוונה במושג "ראיות לכאורה" הינה כי גם אם ייתן בית המשפט את מלוא המשקל והאמון לראיות התביעה – לא יהיה בכך כדי לבסס את הרשעת הנאשם.

כאמור בסעיף המצוטט, טענת "אין להשיב לאשמה" יכולה לעלות גם ביוזמתו העצמאית של בית המשפט, אולם במרבית המקרים על הנאשם בעצמו לעלות את הטענה ולבססה כדבעי.

מתי קמה חובת הנאשם להשיב לאשמה?

בית המשפט העליון קבע בשורה של החלטות כי על מנת לחייב נאשם להשיב לאשמה על התביעה להציג בפני בית המשפט ראיות בסיסיות ביותר:

"…כדי לחייב נאשם להשיב לאשמה אין צורך אלא בראיות בסיסיות, אם כי דלות, להוכחת יסודותיה של העבירה שפרטיה הובאו בכתב האישום ודי בקיומה של מערכת ראיות ראשונית, המעבירה את הנטל של הבאת הראיות על שכמו של הנאשם".

ויש להדגיש, כי בשלב בו בוחן בית המשפט האם הובאו לפניו אותה מערכת ראיות ראשונית, אין הוא בוחן את משקלן של הראיות ו/או את מהימנותם של עדי התביעה; השאלה שעומדת בפני בית המשפט במקום בו הוא נדרש להכריע האם די בראיות שהוצגו לפניו בכדי לחייב את הנאשם להשיב לאשמה, הינה: בהנחה שכל החומר שהובא לפניו לחובת הנאשם יזכה במלוא האמון והמשקל, האם יהיה בו כדי לבסס הרשעה בעבירה המיוחסת לנאשם.

תשובה חיובית לשאלה זו, תביא להחלטה שיפוטית לפיה חובה על הנאשם להשיב לאשמה ותשובה שלילית תביא לזיכויו של הנאשם מהטעם של העדר הוכחה לכאורה.

יחד עם זאת, ישנם מקרים חריגים (נדירים) בהם יבחן בית המשפט את אמינותן של ראיות התביעה לצורך הדיון בטענה "אין להשיב לאשמה", כדלקמן:

  1. במקרה בו לא הובאה עדות כלשהי להוכחת רכיב יסודי וחיוני של האשמה.
  2. כאשר מסתבר בעליל כי ראיות התביעה הן כל-כך בלתי אמינות עד אשר אף ערכאה דיונית בת-דעת לא הייתה מסתמכת עליהן.

מתי תתקבל טענת "אין להשיב לאשמה"?

כאמור לעיל, טענת "אין להשיב לאשמה" תתקבל במקרים בהם יקבע ביתה המשפט כי התביעה לא הוכיחה, אף לא לכאורה, את האשמה אותה ייחסה לנאשם בכתב האישום.

כך למשל, בת"פ 2705/07, ייחסה התביעה לנאשם עבירה של הסעת שני תושבים זרים השוהים בישראל שלא כדין (שב"ח).

בתגובתו לכתב האישום, הודה הנאשם כי הוא אכן הסיע את השניים, אולם בנסיבות שבהן לא חשד שמדובר בשוהים בלתי חוקיים בישראל.

לאחר פרשת התביעה טענה ההגנה כי התביעה לא הוכיחה את כל קשת האפשרויות המוכיחות שהייה שלא כדין בישראל.

בית המשפט השלום בירושלים מקבל את טענת "אין להשיב לאשמה" בקובעו כי על התביעה היה להוכיח העדר קיומו של רשיון לישיבה ארעית בישראל ממרשם האוכלוסין או היעדר מידע אודות צווי ביניים המונעים הרחקה מישראל עפ"י המסוף המשטרתי.
לדברי בית המשפט, התביעה הסתפקה בהגשת מסמכים השוללים היתר שהייה מטעם המת"ק (מנהלת תיאום וקישור) בלבד – ואין בכך בכדי להרים את הנטל להוכחת שלילת השהייה בישראל.

בהעדר ראיות מטעם התביעה פוטר בית המשפט את הנאשם מלהשיב לאשמה ומזכה אותו מהעבירה שיוחסה לו בכתב האישום.

במקרה אחר, זיכה בית המשפט השלום בתל אביב (ת"פ 6810/06) נאשם אשר יוחסה לו עבירה של החזקת רכוש החשוד כגנוב.

המדובר במקרה בו הוצא בעניינו של הנאשם צו לחיפוש סמים בביתו. המשטרה ביצעה את החיפוש ומשלא מצאה סמים, תפסה רכוש אחר (גיטרות, תופים, מגבר) וטענה כי המדובר ברכוש החשוד כגנוב.

בית המשפט קובע כי צו החיפוש שהוצא אינו כולל את החפצים שנתפסו ואשר אינם מעלים חשד – מעצם טיבם והחזקתם – שהושגו בגניבה.

לאור האמור, בית המשפט מקבל את טענת הנאשם כי אין עליו להשיב לאשמה וקובע כי לא הוכחה האשמה, קרי: לא הוכח שלגבי הנכסים שנתפסו מתקיים חדש סביר שהם גנובים, אף לכאורה ועל כן – הנאשם מזוכה מכל המיוחס לו בכתב האישום.

דחיית טענת "אין להשיב לאשמה"

כאשר דוחה בית משפט טענת נאשם לפיה אין לחייבו להשיב לאשמה – ממשיך המשפט להתנהל כסדרו, קרי: שמיעת פרשת ההגנה – ראיותיו של הנאשם.

דחיית טענת "אין להשיב לאשמה" אינה מלמדת על תוצאות המשפט ואינה מעידה על כך שבית המשפט עומד להרשיע את הנאשם.

ישנו הבדל עצום ומהותי בין בחינת הראיות בסיום פרשת התביעה לבין בחינת הראיות בסיום פרשת ההגנה ועל כן, כאמור, בית המשפט אשר דוחה טענה של "אין להשיב לאשמה" יכול להחליט, בסופו של דבר, על זיכויו של הנאשם.

בנוסף, רשאי בית המשפט לקבל את טענת "אין להשיב לאשמה" בנוגע לחלק מהאישומים המפורטים בכתב האישום ואזי יזוכה הנאשם מאישומים אלה בלבד ויחויב להשיב לאשמה בנוגע ליתר האישומים.

כך למשל, בת"פ 422/08 (בית המשפט השלום בקרית גת) יוחסו לנאשם עבירות של הספקת סם והפרעה לשוטר.

במסגרת פרשת התביעה, עד התביעה המרכזי לא זומן ולא העיד ועל כן טענה ההגנה כי אין לחייב את הנאשם להשיב לאשמה בנוגע לעבירה של הספקת סם.

במקרה זה, התביעה הסכימה כי אשמה זו לא הוכחה כלל והנאשם זוכה מהעבירה של הספקת סם וחויב להשיב על האשמה בנוגע לעבירה של הפרעה לשוטר.

סיכום

טענת "אין להשיב לאשמה" הינה טענה משפטית מובהקת אשר קבלתה מביאה לזיכויו של נאשם מהאשמה המיוחסת לו בכתב האישום.

את הטענה יש לטעון באופן מושכל, שכן העלאתה במקרים שאינם מתאימים, עלולה לגרום לפגוע בהגנת הנאשם ולהחלישה.

אשר על כן, מומלץ להיוועץ עם עורך דין פלילי המתמחה בתחום כבר בתחילת ההליכים הפליליים.

 

 

צרו קשר לקבלת יעוץ משפטי בתחום המשפט הפלילי, עבירות נוער ודיני תעבורה

הערה
רשימה זו הינה למידע כללי וראשוני בלבד ואינה נועדה בשום מקרה לשמש כיעוץ משפטי ו/או כתחליף ליעוץ משפטי
לכל מקרה ונסיבותיו. אין להסתמך על האמור מבלי להיוועץ עם עורך דין העוסק בתחום בטרם נקיטת כל פעולה
או קבלת כל החלטה. הדברים נכונים למועד כתיבתם בלבד, ונכונותם עלולה להשתנות מעת לעת.

מתי ניתן לאסור פרסום שם של חשוד או נאשם בפלילים?

אדם אשר נחשד או נאשם בפלילים חשוף לפגיעה בתחומי חייו שונים ואך טבעי הוא, שהפגיעה בכבודו, בשמו הטוב ופרטיותו – יגרמו לו לחשש כי יוטבע בו "אות קין" אשר לא ניתן יהיה למחותו.

פרסום שמו של חשוד או נאשם בהקשר הפלילי מעצים את תחושת הבושה שהינה נחלתם של אנשים רבים, אשר על אף הסתבכותם בפלילים, הם רחוקים מרחק רב מעולם זה, שהינו עולם זר ומפחיד עבורם.

הנזק שעלול להיגרם מפרסום שמו של חשוד או נאשם בפלילים חולש על תחומים רבים. כך למשל, הפרסום עלול לגרום לנידוי חברתי של האדם ובני משפחתו, פגיעה בעיסוק ולעיתים אף פגיעה ביחסים בין בני המשפחה.

רבים מבקשים כי שמם לא יאוזכר בעל פה או בכתב בהקשר הפלילי וכי הדיונים בעניינם יתקיימו בדלתיים סגורות – הן על מנת שפרטיותם תוגן והן נוכח הבושה והצער שהם חשים בעקבות הסתבכותם בפלילים.

בהקשר זה חשוב לזכור, כי בקשה לאיסור פרסום ולקיום דיון בדלתיים סגורות הינה בבחינת חריג לכלל, אשר סטייה ממנו לא תתאפשר בנקל.

פומביות הדיון

הכלל בדבר פומביות הדיון מעוגן בסעיף 68 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.

סעיף 68(א) לחוק בתי המשפט קובע את הכלל לפיו "בית משפט ידון בפומבי", קרי: הדיונים בבית המשפט יערכו, ככלל, בדלתיים פתוחות, לרבות פרסום זהויות בעלי הדין.

כלל פומביות הדיון מהווה סימן היכר לשיטת משפט בחברה דמוקרטית, המתנהלת בשקיפות ומאפשרת לכל אזרחיה, לבקר, ללמוד ולחקור את ההליך השיפוטי.

בית המשפט העליון קבע, כי את כלל הפומביות יש לאזן עם זכותו של האדם לשמו הטוב ולשמירה על כבודו ואיזון זה בא לידי ביטוי בחריגים הקבועים בסעיף 68(ב) לחוק האמור, אשר בהתקיימות אחד מהם, רשאי בית המשפט להחליט על סגירת דלתות.
כך למשל, נקבע, כי הגנה על קטין או מתלונן או נאשם בעבירת מין יכולים להוות חריג לכלל פומביות הדיון, כמו גם הצורך בהגנה על המוסר או על מנת לאפשר עדות חופשית.

איסור פרסום

הכללים בדבר איסור פרסומים קבועים בסעיף 70 לחוק בתי המשפט ומבחינים, כאמור לעיל, בין חשוד לנאשם.
סעיף 70(ד) לחוק קובע כי בית המשפט ראשי לאסור כל פרסום בקשר לדיוני בית משפט, אם, למשל, הוא רואה בכך צורך לשם הגנה על בטחונו של בעל דין או עד או אדם אחר שהוזכר בדיון.

סעיף 70 (ה1)(ה) קובע כי בית המשפט רשאי לאסור פרסום שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום או פרט אחר מהחקירה, אם ראה שהדבר עלול לגרום לחשוד נזק חמור.

לפי האמור בסעיף זה, בית המשפט יאסור פרסום שמו של חשוד בהתקיימותם של שני תנאים מצטברים: 1. פרסום השם עלול לגרום ל"נזק חמור". 2. בית המשפט סבור שיש להעדיף את מניעת הנזק החמור על פני האינטרס הציבורי שבפרסום.
בית המשפט העליון בבש"פ 5759/04, קבע קריטריונים לבחינת בקשה לאיסור שמו של חשוד ובין היתר נאמר כי יש לשקול את נסיבותיו האישיות של המבקש לאסור פרסום שמו, לרבות השפעת הפרסום על בני משפחתו, סביבתו ועיסוקו וזאת, לצד בחינת אופי העבירות בהן הוא נחשד המבקש ועברו הפלילי.

כמו כן, במסגרת בחינת בקשת צו לאיסור פרסום שמו של חשוד, יבחן בית המשפט את טיבן של הראיות הלכאוריות הקיימות בתיק המשטרה וככל שראיות אלא מוצקות ומבוססות יותר ומועד הגשתו של כתב האישום קרב – כך יגדל האינטרס הציבורי בפרסום זהותו של החשוד; ולהיפך.

פומביות הדיון ופרסום זהות מול כבוד האדם ופרטיותו

כאמור לעיל, כלל פומביות הדיון אשר טומן בחובו את פרסום בעלי הדין, מהווה אבן מאבני היסוד של ההליך המשפטי.
מאידך, חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו מעגן את הזכות לפרטיות כזכות חוקתית בעלת מעמד נורמטיבי עליון.

כך יוצא, ששני עקרונות רמים ויסודיים – כלל הפומביות והזכות לפרטיות – אינם מתיישבים האחד עם השני ותפקידו של בית המשפט לאזן בניהם, שכן מעמדם אינו מוחלט.

כך למשל, בב"ש 91150/03 קבע בית המשפט השלום בתל אביב כי יש לאסור את פרסום שמותיהם או כל פרט מזהה אחר של חשודים אשר נעצרו בפרשת עבירות מרמה.
לאחר ששקל בית המשפט את השיקולים השונים, הוא העדיף למנוע נזק בלתי הפיך אשר עלול להיגרם לחשודים אם תפורסם זהותם – וזאת על פני העניין הציבורי שבפרסום.

בית המשפט המחוזי דחה את הערר שהגישה המשטרה על החלטת איסור הפרסום וקבע כי לא נפל פגם במערכת השיקולים אשר הנחתה את בית המפשט בשאלת הפרסום ולתוצאה אליה הגיע לאחר שאיזן בין עקרון הפומביות לבין הזכות לפרטיות.

במקרה אחר, הותיר בית המשפט העליון (בש"פ 10927/07) את צו איסור פרסום שמותיהם של נאשמים, אשר על פי מידע מודיעיני מתקיים חשש מבוסס שלהם ולבני משפחותיהם נשקפת סכנה.

פרסום שם של נאשם שהורשע

נאשם אשר מורשע בעבירות פליליות אינו נהנה עוד מחזקת החפות ובהתאם לכך, המשקל של עקרון הפומביות וזכות הציבור לדעת גוברים, בדרך כלל, על פני אינטרסים אחרים, כגון הזכות לפרטיות והחשש כי הפרסום יגרום לנאשם נזק.

כך למשל, לבית המשפט השלום ברחובות (ת.פ. 1183/07) הוגש כתב אישום ובו שורה של עבירות מין נגד קטינות שיוחסו לנאשם, אשר, מצידו, הודה במרביתן.
בתחילת ההליך נעתר בית המשפט לבקשת הנאשם ואסר על פרסום שמו עד להכרעת הדין.

בעקבות הרשעתו של הנאשם ביקשה התביעה להסיר את צו איסור פרסום שמו של הנאשם ולהותיר את הצו האוסר את פרסום שמות הקטינות המתלוננות, קרי: קורבנותיו.

הנאשם התנגד לפרסום שמו בטענה כי התרת פרסום שמו תפגע בפרטיותו ותגרום לו ולבני משפחתו נזק חמור. לטענת הנאשם שהינו אדם דתי, אב וסב לנכדים – הפרסום יגרום לו ולמשפחתו לנידוי ואות קין. עוד טען הנאשם כי הוא פוטר מעבודתו וכי הוא ספון בביתו.
בית המשפט מחליט להתיר את פרסום שמו וקובע כי כיום, לאחר הרשעת הנאשם, על יסוד הודאתו, חזקת החפות אינה עומדת לנאשם עוד.

בית המשפט מצטט את דברי בית המשפט העליון בבש"פ 8698/05, לפיהם: "משהורשע הנאשם בדינו גובר האינטרס הציבורי הקיים בפרסום פרטי המקרה ובפרסום פרטיו המזהים של הנאשם שהורשע בביצוען של עבירות אלה."

עוד מציין בית המשפט כי דווקא לאור טיבן של העבירות בהן הורשע הנאשם (עבירות מין נגד קטינים), זכאי הציבור להיזהר מפניו וזאת יוכל לעשות – רק אם יפורסם שמו.

האם ניתן לערער על החלטה שלא לאסור על פרסום?

סדרי הדין של המשפט הפלילי קובעים כלל לפיו לא ניתן לערער על החלטות ביניים, אלא בערעור על פסק הדין כולו, וזאת למעט מספר חריגים שנקבעו בחוק כדוגמת בקשה לפסילת שופט.
לעניין זכות הערעור בסוגיית איסור פרסומים, קבע בית המשפט העליון שאין מניעה לערער על החלטות הנוגעות להתרת או איסור פרסום.
תפקידה של ערכאת הערעור בהקשר של איסור פרסומים, הינה לבחון את התשתית הראייתית שעל בסיסה התבקש צו לאיסור פרסום וכן לבחון את נוסחת האיזון שנקבעה על ידי בית המשפט שדן בסוגיה.

לסיכום – פרסום זהותו של אדם בהקשר הפלילי עלול לגרום לו ולקרובים הסובבים אותו לנזק בלתי הפיך ולעיתים, לפגיעה שאינה מידתית ביחס לנסיבות העניין.

שמו הטוב של אדם והשמירה כל כבודו ופרטיותו הינם ערכים עליונים ולא לחינם המושג "דיני נפשות" מיוחס למשפט הפלילי.
בקשה להוצאת צו בדבר איסור פרסומים רצוי שתעשה על ידי עור דין המתמחה בתחום הפלילי.

בהקשר זה, יש לזכור, כי לעיתים דווקא בקשה לאיסור פרסום עלולה להביא לפרסום במקום בו אלמלא התבקש הצו – לא היה מתקיים פרסום.

על כן, כאמור, מומלץ לפנות מבעוד מועד לעורך דין פלילי המתמחה בתחום.

 

 

צרו קשר לקבלת יעוץ משפטי בתחום המשפט הפלילי, עבירות נוער ודיני תעבורה

הערה
רשימה זו הינה למידע כללי וראשוני בלבד ואינה נועדה בשום מקרה לשמש כיעוץ משפטי ו/או כתחליף ליעוץ משפטי
לכל מקרה ונסיבותיו. אין להסתמך על האמור מבלי להיוועץ עם עורך דין העוסק בתחום בטרם נקיטת כל פעולה
או קבלת כל החלטה. הדברים נכונים למועד כתיבתם בלבד, ונכונותם עלולה להשתנות מעת לעת.

יידוע חשוד על החלטה בערר מתלונן

ביום 13/11/2007 נכנס לתוקפו תיקון מס' 53 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשס"א-2007, המתייחס למקרה בו הוגש ערר על סגירת התיק מטעם המתלונן.

ההסדר החוקי החדש מתייחס ל- 3 נושאים בדבר הגשת ערר על סגירת תיק נגד חשוד:

1. חובת הודעה למתלונן בדבר ההחלטה בערר: תיקון בא לאחר הסעיף אשר מאפשר למתלונן להגיש ערר נגד ההחלטה שלא לחקור או שלא להעמיד לדין את האדם נגדו התלונן וזאת, תוך 30 ימים לאחר שנמסרה לו ההודעה על כך.

 2. חובת יידוע לחשוד בנוגע לאפשרות שיוגש נגדו כתב אישום: במקרה בו נסגר תיק נגד חשוד וכנגד החלטה זו הגיש המתלונן ערר, קמה חובה להודיע לחשוד על הערר שהוגש ועל האפשרות שיוגש נגדו כתב אישום.

חובת היידוע הנ"ל אינה חובה מוחלטת ובתיקון החדש נקבעו לה סייגים.

א. פרקליט מחוז או ראש יחידת תביעות או בעל הסמכות להחליט בערר רשאים להחליט כי קיימת מניעה אשר אינה מאפשרת את יידוע החשוד בערר שהוגש ובאפשרות שיוגש נגדו כתב אישום.

ב. חובת היידוע אינה חלה על סוגי פשעים אשר נקבעו בחוק ע"י שר המשפטים.

ג. חובת היידוע אינה חלה על מי שהיה נתון במעצר בעקבות הערר שהוגש.

3. חובת יידוע לחשוד בנוגע לשינוי עילת סגירת התיק: במידה ובעקבות ערר שהוגש על-ידי המתלונן שטנתה עילת סגירת התיק, תימסר לחשוד הודעה על הגשת הערר ועל שינוי עילת הסגירה.

במקרה כזה, רשאי החשוד לפנות לבעל הסמכות להחליט בערר, בבקשה מנומקת לשנות את עילת הסגירה.

תיקון החוק הנ"ל מגן על זכויותיהם של מתלוננים וחשודים;

זכות המתלוננת מתקיימת בחובת יידועו לגבי הערר שהגיש נגד ההחלטה לסגור תיק נגד האדם שנגדו התלונן ובכך למעשה, מתחזק שיתופו ומעמדו של המתלונן בהליכים הפליליים שנפתחו ביוזמתו.

מאידך, מעמדו של החשוד בהליכים הטרום משפטיים מתחזק ומעתה ישנה חובה להודיעו בדבר הליכים בהם נוקט המתלונן ואשר עשויים להביא להגשת כתב אישו נגדו גם לאחר שקיבל הודעה בדבר סגירת תיקו או להביא לשינוי עילת סגירת התיק נגדו, כאשר סוג עילת הסגירה היא שתיקבע אם יישאר רישום של תיק סגור אם לאו.

יודגש, כי ערר המוגש מטעם מתלונן או מטעם חשוד ע"י עורך דין פלילי הינו מסמך משפטי וקבלתו או דחייתו על-ידי הגורמים הרלוונטיים במשטרה או בפרקליטות, תלויים בעיקר בתוכנו, קרי: התייחסות לראיות ולטענות משפטיות.

על כן, מומלץ גם למתלונן וגם לחשוד, לפעול באמצעות עורך-דין המתמחה בתחום הפלילי.

 

 

צרו קשר לקבלת יעוץ משפטי בתחום המשפט הפלילי, עבירות נוער ודיני תעבורה

הערה
רשימה זו הינה למידע כללי וראשוני בלבד ואינה נועדה בשום מקרה לשמש כיעוץ משפטי ו/או כתחליף ליעוץ משפטי
לכל מקרה ונסיבותיו. אין להסתמך על האמור מבלי להיוועץ עם עורך דין העוסק בתחום בטרם נקיטת כל פעולה
או קבלת כל החלטה. הדברים נכונים למועד כתיבתם בלבד, ונכונותם עלולה להשתנות מעת לעת.

החזקת סכין – עבירה שעונשה חמש שנות מאסר

האיסור על החזקת סכין מצוי בחוק העונשין ולפיו אדם המחזיק אגרופן או סכין מחוץ לתחום ביתו או חצריו ולא הוכיח כי ההחזקה נעשתה למטרה כשרה, דינו – מאסר 5 שנים. כל כלי להב או כלי שמסוגל לחתוך או לדקור ייחשב ל"סכין", למעט אם מתקיימים שני תנאי מצטברים, שאז – ייחשב הכלי לאולר:

א. אורך הלהב אינה עולה על 10 ס"מ – אורך הלהב הוא הרלוונטי ולא הכלי כולו.
ב. לא ניתן לקבע את הלהב.

 

מכיוון שישנם מקרים רבים בהם החזקת הסכין הינה תמימה, קרי: אינה נוגעת לשימוש פוגעני או מאיים, החוק מאפשר לאדם המחזיק סכין להוכיח כי ההחזקה נועדה ל"מטרה כשרה". במידה והכלי שהוחזק עונה להגדרת "אולר" כמפורט לעיל, והוא לא הוחזק באחד המוסדות המפורטים בחוק (גן ילדים, בתי ספר, פנימיה, מרכז תרבות נוער וספורט וכו') – חלה חזקה לפיה מדובר בהחזקה "כשרה" – והנטל להוכיח ההיפך מוטל על התביעה.

 

חשוב להדגיש כי החזקת סכין לצורך "הגנה עצמית" או לצורך "הרתעה" – לא תחשב החזקה כשרה, וכדברי ביתה משפט העליון בע"פ 7969/04 – "החזקת סכין כאמצעי לפתרון סכסוכים אינה מהווה מטרה כשרה". בחינת ההחזקה – אם כשרה אם לאו – תילמד לרוב על-פי נסיבות החזקת הסכין וכל מקרה יבחן לפי נסיבותיו. ניתן לומר כי הנטייה להעמיד לדין בגין החזקת סכין תגבר כאשר החזקת הסכין מתבצעת במקום בו אין הצדקה אובייקטיבית-עניינית לשאת סכין או במקום בו יש סיכון גבוה להיווצרות חיכוכים עם אנשים שיכולים להביא להתדרדרות ולשימוש פוגעני בסכין או אם המחזיק נמצא תחת השפעת סם או אלכוהול וכיו"ב. בעבירה של החזקת אגרופן או סכין התוו בתי המשפט ענישה מחמירה וגישה מחמירה זו אומצה על ידי היועץ המשפטי לממשלה, בפרט כאשר מדובר בבני נוער וקטינים.

לאור זאת, לאדם הנחשד בעבירה זו, מומלץ להיוועץ בערוך דין המתמחה בפלילים מיד עם תחילת ההליכים המשטרתיים או המשפטיים.

 

 

צרו קשר לקבלת יעוץ משפטי בתחום המשפט הפלילי, עבירות נוער ודיני תעבורה

הערה
רשימה זו הינה למידע כללי וראשוני בלבד ואינה נועדה בשום מקרה לשמש כיעוץ משפטי ו/או כתחליף ליעוץ משפטי
לכל מקרה ונסיבותיו. אין להסתמך על האמור מבלי להיוועץ עם עורך דין העוסק בתחום בטרם נקיטת כל פעולה
או קבלת כל החלטה. הדברים נכונים למועד כתיבתם בלבד, ונכונותם עלולה להשתנות מעת לעת.